לפני 20 שנה, המילה ״סבל״ היתה המילה העיקרית שהשתמשו בה כל המורים הרוחניים שהכרתי (והכרתי המון), שהביאו המון זרז התפתחותי בתודעה של המון אנשים. לפי הבנתי מי שהביא את המילה "סבל״ לראשונה בהיסטוריה היה הבודהה עצמו וממנו כולם הושפעו לאורך אלפי שנים.
חלק מהמורים שלמדתי אצלם כמו: גאנגאג׳י, ראם-דאס, ביירון קייטי, ועוד כמה מורים שהשתמשו בעיקר במילה ״סבל״ לתיאור של כאב. הם לא דיברו במושגים של ״כאב רגשי״, הם דיברו במושגים של ״הסבל האנושי״ שבאנו איתו לעולם.
היום כבר לא רואים את המילה הזאת בלקסיקון האנושי, אלא אם כן הכאב הוא קיצוני, אז אנחנו נגיד ״אני סובל/ת״.
היום בעידן הפוסט רוחניקי, אנחנו משתמשים במילים שלטעמי הן רכות יותר, כמו ״אני בכאב רגשי״, או ״אני בקושי״ וכנראה שאלו שמכירים קצת מילות רגש ומחוברים להם בעצמם, יוסיפו ״אני עצובה״ או ״בחרדה״.
אבל אם אני אשאל אותם ״אתם סובלים?״ הנטיה כנראה תהיה לענות ״אני לא סובל, אני רק עצוב.״
היום בעידן הפוסט רוחניקי, אנחנו משתמשים במילים שלטעמי הן רכות יותר, כמו ״אני בכאב רגשי״, או ״אני בקושי״ וכנראה שאלו שמכירים קצת מילות רגש ומחוברים להם בעצמם, יוסיפו ״אני עצובה״ או ״בחרדה״.
אבל אם אני אשאל אותם ״אתם סובלים?״ הנטיה כנראה תהיה לענות ״אני לא סובל, אני רק עצוב.״
באמת?
האם לדעתכם זה נכון?
האם לדעתכם זה נכון?
כשחשבתי על זה, חשבתי על 2 סיבות עיקריות לתופעה הזאת: או שאנחנו פחות סובלים באופן כללי כאנושות, ואז מציגים את הסבל שלנו רק כ״כאב רגשי״. או הסיבה השניה היא שפשוט קשה לנו להשתמש במילה כזאת, כי אם נשתמש בה אנחנו נודה בכאב העמוק שאנחנו חיים בו כרגע ונצטרך להרגיש אותו.
לטעמי המילה ״סבל״ היא מילה שיש בה היקף הרבה יותר רחב מ״כאב רגשי״. לביירון קייטי יש את המשפט הידוע וההומוריסטי שלה שמגדיר סבל בצורה יפה ופשוטה,
היא אומרת: ״כשאני מתווכחת עם המציאות אני סובלת, אבל רק 100 אחוז מהפעמים.״ או שהיא אומרת ״אני אוהבת את מה שיש, לא בגלל שאני בן אדם רוחני, אלא בגלל שאני סובלת כשאני מתווכחת עם המציאות.״
אם תשאלו מטפלת או מורה לשיטה כלשהי במה השיטה שלהם עוזרת לאנשים, אני חושב שרוב הסיכויים שהיא לא תגיד לכם ״אני עוזרת לאנשים להשתחרר מסבל״. אבל לדעתי בתכלס זה מה שרוב השיטות לטיפול היום עושות בצורה הכי פרקטית.
אנחנו הרי רוצים לחיות חיים עם כמה שפחות סבל. בתפיסה שלי ״סבל״ זאת מטריה שתחתיה נמצא גם כאב רגשי, חרדות, גם פחדים, ולמעשה כל מתח, גם הכי קטן הוא סבל.
לא יודע מה אתכם, אבל להגיד ״אני סובל/ת״ עכשיו, יותר כואב מלומר ״אני עם כאב עמוק״. לפחות בחוויה שלי. לטעמי יש משהו בהכרה של לומר ״אני סובל/ת״ עכשיו, שמאפשר להביא נוכחות הרבה יותר חזקה לגוף.
כמובן שאפשר לפרט רשימת רגשות שליליים, כמו עצב, חרדה, דכאון לתיאור של ״סבל״. כי סבל הוא לא רק כאב רגשי.
האם לומר ״כואב לי רגשית״ לעומת ״אני סובל״ זאת הדחקה? אולי כן ואולי לא. תלוי באמת הפנימית שלי באותו רגע. כי ״כואב לי רגשית״ מתייחס רק לכאב. אבל ״אני סובל״ מתייחס גם להתנגדות שיש לי על הכאב הרגשי, שיכולה להופיע כחרדה.
בכל אופן זאת הפרשנות שלי. אולי כדאי לישון על זה רגע כדי לחוות את הפעם הבאה שאתם בכאב רגשי ולבדוק איך נכון לכם להגדיר אותו, ולבדוק מה קורה כשאתם אומרים באותו הרגע לעצמכם או לאדם אחר ״אני סובל עכשיו״.
מה שמביא לעוד מחשבה. האם לומר ״אני סובל עכשיו״ לאדם אחר, שהוא קרוב אליכם, לא יכניס אותו ללחץ ולפחד?
האם יכול להיות שבגלל ש״סבל״ זאת מילה מאוד כבדה ודחוסה, המעטנו להשתמש בה, כי לא רצינו שאחרים יחשבו שאנחנו במקום קשה מדי? ואולי גם יחוו סבל ביחד איתנו דרך דאגה יתרה?
האם זה באמת מספיק לתאר את מה שאנחנו עוברים דרך מילים ״אני בקושי״, או ״אני בכאב״?
ביירון קייטי לימדה אותי שסבל זאת כל מחשבה שמתווכחת עם המציאות, וכל כאב שמתווכחים איתו הוא סבל. אדם יכול לכאוב ולא בהכרח לסבול, עד הרגע שבו עולה לו מחשבה שהוא לא רוצה שהכאב יתקיים.
נכון, זאת מודעות מאוד גבוהה להגיע לרמת מודעות מחשבתית כזאת, בגלל זה רוב האנשים ששומעים ציטוטים של ביירון קייטי לא מצליחים לרדת לעומק התפיסות שלה (כמו: "קורבנות הם אנשים אלימים״ (לרוב כלפי עצמם). או ״אף אחד לעולם לא פגע בי, זה היה התפקיד שלי״ (בעיקר במחשבות שלי), או ״אני אוהבת שיש לנו גופים נפרדים, כך שכשאתה סובל, אני לא צריכה לסבול ויכולה להיות פנויה בשבילך״).
 |
| ביירון קייטי |
אני כותב את המאמר הזה, אולי כדי שהוא יעזור לי לבדוק האם באמת הורדתי את המילה ״סבל״ מרשימת המושגים שלי, אולי רק בגלל שאני מפחד שידאגו לי מדי ויבהלו ממה שאני עובר בתוכי כשאני אומר לאחרים ״אני סובל״, או שלמעשה אני מפחד להודות שבזמנים מסויימים זה לא רק ש״אני בקושי״ או ״אני בכאב״. אלא ״אני סובל״ ברגע זה! אפילו אם אני רק עצוב, או אפילו אם אני רק מדוכדך, כן, אני סובל. זה אולי סבל קטן או סבל גדול, אבל זה סבל, שהוא גם כואב..
וכן, זה אולי בסדר להודות בזה שאני בסבל, ושסבל הוא חלק מהחיים. ובאתי ללמוד כאן כמה פחות להתווכח עם מה שיש ולאהוב יותר את עצמי. הרי כאב חווים רוב הזמן, אך סבל לא תמיד.
ככל שהתבגרתי ולמדתי לאהוב את עצמי, פחות סבלתי, ויותר למדתי לאהוב כאב.
ככל שהתבגרתי ולמדתי לאהוב את עצמי, פחות סבלתי, ויותר למדתי לאהוב כאב.
המורה שלמדתי אצלה בעבר - גנגאג׳י, היתה אומרת ״כשלמדתי איך לסבול, הסבל הפסיק״, ואיך שאני רואה את זה, הסבל מפסיק כי סוף סוף אין מי שמתווכח עם הכאב, שגם ככה בא והולך.
ביירון קייטי הולכת עוד יותר רחוק ובתפיסה שלה גם כאב פיזי הוא ויכוח עם המציאות, אבל היא רק לעיתים רחוקות אומרת את זה למול קהל, כי נדמה לי שהיא הבינה שכמעט רוב האנשים לא יבינו לאן היא חותרת עם זה.
בתפיסה שלי הכרה לסבל שלנו, זה הדרך לריפוי ולשחרור מסבל. אבל מכיוון שלא נהוג היום לצאת בפרסום בפייסבוק ״רוצים להשתחרר מסבל? בואו להכיר אותו בסדנה שלי״, אז אף אחד לא יפרסם את עצמו ככה.
אך הכרה היא התבוננות, היא היכולת לעבד את הסבל שלנו בדרך שבה אנחנו מבינים שהוא חלק מסיפור העבר שלנו.
הדרך שלי היא לכתוב את העבר שלי. וכך גם אני עובד היום עם קבוצות בתהליך איפוס חיים, שבו אנחנו כותבים את כל החיים שלנו בשיטת כתיבה מיוחדת של משפטים שמאפשרת לנו להתבונן על כל החיים שלנו ממבט יותר אובייקטיבי.
אך הכרה היא התבוננות, היא היכולת לעבד את הסבל שלנו בדרך שבה אנחנו מבינים שהוא חלק מסיפור העבר שלנו.
הדרך שלי היא לכתוב את העבר שלי. וכך גם אני עובד היום עם קבוצות בתהליך איפוס חיים, שבו אנחנו כותבים את כל החיים שלנו בשיטת כתיבה מיוחדת של משפטים שמאפשרת לנו להתבונן על כל החיים שלנו ממבט יותר אובייקטיבי.
מקווה שאתם יכולים להודות בתוככם שלפעמים אתם גם סובלים בדיוק כמו שלפעמים אתם מאושרים, וגם זה יכול להיות בקיצוני ולפעמים גם בעדינות.
מאחל לכם ימים נעימים
המון אהבה
ליאב עברי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה