העיצוב האנושי - מהות הפרוג'קטור הוא לחיות ללא מאמץ

איך שאני תופס את זה היום, כל המהות של פרוג'קטורים הוא ללמד חוסר מאמץ.

אני רואה שזה קורה יותר ככל שאני חווה יותר את זה בעצמי כפרוג'קטור.

אפילו אגזים ואומר אמירה קצת נחרצת, שהדרך שבה פרוג'קטור יכול לדעת אם הוא חי את עצמו באמת, היא לבדוק עם כמה מאמץ הוא חי את חייו.

השאלה היא אישית וכל אחד עם עצמו יכול לענות עליה בלבד.

עם כמה מאמץ אני חי כרגע?

כמובן שהמאמץ שאני מתכוון אליו הוא מאמץ נפשי, לא פיזי. אם אני מרים משקולות או יוצא לריצה, אפשר לומר שהגוף שלי במאמץ, אך זה לא המאמץ הנפשי שאני מדבר עליו. המאמץ הנפשי הוא מאמץ פנימי הרבה יותר מאשר חיצוני.

הוא מאמץ שאכן יכול להתיש את הגוף, אך הוא מתחיל ממחשבה של יזימה, שהיא אסטרטגיה שמתחתיה יש רצון להשיג את הצורך בהכרה וזיהוי על מנת לחוש תחושת הצלחה, בעיקר אצל פרוג'קטורים.

נח עם עצמי בין האבנים של הפירמידה בבוסניה

המאמץ הזה קיים אצל הפרוג'קטור כי חווית ההצלחה שהוא מחפש הכי קשורה ללחיות ללא מאמץ. כי כשחיים ללא מאמץ אין פחד הישרדותי, אין רדיפה אחרי הכרה והזמנה חיצונית, אלא יותר שחרור,  מיקוד ההזמנה לתוך עצמי, ידיעה שההזמנה קורית רק כאשר אני קודם מזמין את עצמי.

חוסר מאמץ הוא סימפטום של אמון בחיים, בעיקר עבור פרוג'קטורים. זהו אמון שהיקום יודע מי אני, שהוא יודע איפה אני גר.

הפרוג'קטורים באו לכאן כדי לכוון את האחר, אך הטריק פה הוא שהם לא יכולים לכוון את האחר אם הם לא יודעים לכוון את עצמם, או במילים אחרות, הם יכולים לקבל הזמנה ראויה רק אם הם עצמם מזמינים את עצמם קודם.

להזמין למה? 
לעשות מה שהכי מבטא את חוסר המאמץ הנפשי, שזה אומר בפשטות להזמין את עצמנו לעשות מה שאנחנו אוהבים לעשות.

עכשיו, אומר כאן משהו שאולי יבלבל אתכם לרגע אך גם ברור מאליו - וזה שכל בני האדם, שזה אומר כל הטיפוסים בעיצוב האנושי - ג'נרטורים, מניפסטורים, רפלקטורים וכמובן פרוג'קטורים, באו לחיות כאן ללא מאמץ נפשי בפונטציאל שלהם. אף אחד לא כאן בשביל לחיות עם מאמץ נפשי. 

אז מה שונה אצל הפרוג'קטורים?
נתחיל מזה שהפרוג'קטורים שונים מג'נרטורים עד מאוד, מכיוון שלפרוג'קטור במהותו אין אג'נדה לנסות להניע אנרגיה ולחוש תחושת סיפוק בחיים כמו לג'נרטורים, וזה מכיוון שמרכז הסקראל של הפרוג'קטור פתוח והוא לא כאן כדי להגיב לכל דבר.

אך גם אצל מניפסטורים הסקראל פתוח, אולם למניפסטור יש מרכז אנרגיה (מנוע) שמחובר לגרון. דבר שנותן לו כוח לדבר 24 שעות ביממה. לפרוג'קטורים במהותם אין את האג'נדה הזאת שיש למניפסטורים - לדבר החוצה לעולם ולהשפיע דרך הדיבור.

רפלקטורים שפתוחים בכל המרכזים שלהם, נמצאים כאן כדי לשקף לאחרים את עצמם. כמו אגם בשוויץ שאינו נע ולא זז ומשקף את ההרים למולם. גם עבור רפלקטורים חוסר המאמץ קיים, אך במהותם הם באו לכאן ללמד יותר דממה וחוסר הזדהות. וגם כאן זאת לא האג'נדה של הפרוג'קטורים.

יש סיבה שהפרוג'קטורים כל כך רגישים לתחושת מאמץ נפשי, יותר מכל טיפוס אחר. יש להם מינימום 2 מרכזים מוגדרים, ללא סקראל מוגדר וללא מרכז אנרגיה שמחובר לגרון כמו למניפסטורים, דבר שגורם לכל האנרגיה שלהם להתפקס אך ורק על המרכזים המוגדרים שלהם ולא על דבר אחר.

אך מה קורה כשהם לא יודעים לעשות את זה? מה קורה כשהם מותנים לנסות להיות כמו טיפוסים אחרים שמגיבים ויוזמים, רק בשביל לקבל תחושת הצלחה שמזהים אותם? מה קורה שהם מחפשים שאחרים יראו ויכירו את האיכות של הערוצים המוגדרים שלהם, במקום שהם עצמם יזהו את עצמם קודם?

כל הפעולות המותנות הללו שהפרוג'קטור מייצר בשביל שיוכל בסופו של דבר להיות בשקט שלו, בחוסר מאמץ שלו, גורמות לו להיות במאמץ הפנימי הגבוה ביותר מכל טיפוס אחר. המאמץ הזה מתבטא בתחושה מאוד ברורה - מירמור, שמחזיק באמונות: ״החיים קשים, לא מזהים אותי, אני צריך להתאמץ בשביל לחיות.״

אך מה שקורה כאשר פרוג'קטור מתחיל ללמוד את עצמו, זה שהוא מתחיל להזמין את עצמו ולזהות את עצמו דרך זה שהוא מפקס את האנרגיה שלו על עצמו קודם כל, ולא מנצל את החוכמה שלו כדי לנצל אחרים שיזהו אותו.

בהתפקסות הזאת, הפרוג'קטור לומד לנוח, לא להגיב לכל דבר (כמו ג'נרטורים), לא לנסות להשפיע (כמו מניפסטורים), אלא פשוט להתמקד ללא מאמץ ולנוח בתוך מה שהוא אוהב לעשות.

ובשורה תחתונה, זה למעשה מה שנשאר לפרוג'קטורים בחיים האלו. 

נשמע טוב מזווית אחת, אך נשמע מאתגר מזווית אחרת. הרי מה יותר טוב מלבוא לעולם ולהתמקד רק במה שאנחנו אוהבים לעשות או להיות? אך זה מפחיד מהזווית ההישרדותית, דבר שגורם להתנייה לחיות כמו ג'נרטורים, כמו מניפסטורים, שיכולים לנוע בתוך העולם עם פחות מאמץ נפשי.

זה השלב שכפרוג'קטורים אפשר להבין, ששאר הטיפוסים נעים בתוך העולם עם פחות מאמץ נפשי לעומת פרוג'קטור שינסה לעשות את אותו הדבר כמוהם.

בהתחלה זה מבאס לקלוט את זה. בשנים הראשונות של ההתנסות שלי כפרוג'קטור, רציתי להיות כמו ג'נרטור, כמו מניפסטור. אך אז הבנתי שגם אם אני מותנה לחיות אותם (בגלל שנמצאים לידי ג'נרטורים או מניפסטורים, או טרנזיטים מגדירים אותי ככאלו), זה רק זמני. אחר כך אני חוזר להיות עצמי, אז אין טעם לנסות להחזיק בזה ולהיות ממורמר.

אחרי שעוברים את השלב הזה (דבר שיכול לקחת כמה שנים), לפתע ישנה הארה חשובה והיא שדווקא באתי לכאן, אני מרשה לעצמי לומר - באנו לכאן כפרוג'קטורים, להראות לכל האנשים בעולם איך זה לחיות עם כמה שפחות מאמץ פנימי, לבחור תמיד בלעשות מה שאוהבים בכל רגע, 24 שעות ביממה, גם אם זה אומר שיעלו פחדים הישרדותיים, גם אם זה אומר שיעלה פחד לאבד משהו.

בפועל מה שקרה לי, ומה שקורה לעוד פרוג'קטורים שאני מכיר שעברו דרך הפחדים האלו, שלמעשה בגלל שהם חיו יותר ללא מאמץ פנימי/נפשי, בגלל שהם הזמינו את עצמם לעשות מה שהם אוהבים בכל רגע, כך יותר אנשים רצו את האור שלהם, את האהבה הזאת שהם מפיצים עצם היותם, ולכן באופן טבעי נמשכו אליהם יותר, וכך היה לאותם פרוג'קטורים וגם לי, יותר אפשרויות הזמנה אישית וראויה שמהם בחרנו (דרך הסמכות שלנו) ובדקנו האם מתאים לנו להעניק את האור הזה לאותם אנשים או שלא.

ולמען האמת, כאשר אני כפרוג'קטור מעניק לעצמי את האור העוצמתי הזה דרך זה שאני מזמין את עצמי לעשות מה שאני הכי אוהב וחי ללא מאמץ, כך יותר כייף לי להעניק אותו לאחר. לא מתוך נזקקות להכרה וזיהוי, אלא כאדם מלא בשפע שיש לו לתת החוצה לעולם.

זה מה שקורה לכל פרוג'קטור שלוקח את הסיכון ולומד לפקס את כל האנרגיה שלו לעצמו ופשוט לסמוך על היקום.

אז אם אתם פרוג'קטורים, אני מקווה שהמאמר הזה תמך בכם.
אני משאיר אתכם עם כמה שאלות מפתח שיעזרו לכם בכל רגע, בכל יום. המלצה שלי, אל רק תשאלו, גם תענו עליהם בכנות.

1. האם אני חי כרגע עם מאמץ?
2.עבור מה אני מזמין את עצמי עכשיו לעשות/להיות מה שאני אוהב?

3. האם דעתי התבקשה? (האם הזמינו אותי לומר את דעתי?)
4. אם הייתי חי עכשיו ללא מאמץ, מה הייתי עושה כעת?

למידע על מפגשי קריאת המפה האישית שלכם בעיצוב האנושי לחצו כאן.

שיהיו ימים רגועים ונעימים...

ליאב