כשאנחנו מנסים להביע רגש, הרבה פעמים אנחנו מתבלבלים בדרך ולא ממש מדברים אותו אלא משהו אחר, וגם לא תמיד נצליח להתחבר אליו. דבר זה קורה עד הרגע שבו אנחנו לגמרי מתחברים ונכנעים לרגש, מביעים אותו ולבסוף משתחררים ממנו. אלו השלבים שקורים בדרך: (בכל שלב החיבור לרגש וההכלה של הכאב הרגשי מתחזקים).
א. בהתחלה אנחנו מתבלבלים ומביעים רגש כפעולה של האחר. למשל - ״אני מרגיש שהוא לא רואה אותי, לא מעריך אותי ומתרחק ממני״.
ב. אחר כך אנחנו שמים פוקוס על עצמנו וחושבים שהביטוי של הרגש זה הפעולה של הרצון שלנו - ״אני מרגיש שאני לא רוצה להיות פה ושבא לי ללכת מכאן״.
ג. בשלב הבא אנחנו מתחברים לצורך שלנו קצת יותר אך חושבים שהוא הרגש שלנו - ״אני מרגיש שאני צריך שהוא יעריך אותי ושיראה אותי״.
ד. לאט לאט אנחנו מתחילים להתחבר לרגש האמיתי בתוכנו, אך עדיין קשה לנו לראות שזה הרגש שלנו ובאופן לא מודע המוח שלנו משליך שזה הרגש של האחר ולא שלנו - ״אני מרגיש שהוא כועס עליי ומתוסכל ממני״.
ה. לקראת הסוף אנחנו מבינים שזה הרגש שלנו ואנחנו מודים בו ומקבלים אותו, אך עדיין משייכים אותו לפעולה של האחר - ״אני מרגיש כועס ומתוסכל בגלל שהוא לא רואה אותי ומתרחק ממני״.
ו. בסוף התהליך אנחנו כמעט ומשחררים את האחר וחווים רק את הרגש של עצמנו ומרגישים את כל הכאב - ״אני מרגיש כועס, מתוסכל ועצוב״ (ועדיין יש ברקע קצת ״בגלל שהוא...").
ז. בשלב האחרון והסופי... האחר נעלם לגמרי מהמציאות הפנימית שלנו ואנחנו חווים את הרגשות כאוניברסלים ומודים באופן מוחלט ברגש שחי בנו ממש כעת - ״אני מרגיש כעס, תיסכול ועצב״.
ואז יש לנו יכולת לומר בכנות את הצורך האמיתי שלנו, למשל - ״יש לי צורך בניראות והערכה״.
ברגע שזה קורה ושאנחנו מודים ברגש ובצורך האמיתיים שלנו ונותנים להם מקום באופן מלא, הם מיד מתמוססים ומפסיקים להתקיים והאהבה מתרחבת בתוכנו <3
באיזה שלב אתם נמצאים?
א. בהתחלה אנחנו מתבלבלים ומביעים רגש כפעולה של האחר. למשל - ״אני מרגיש שהוא לא רואה אותי, לא מעריך אותי ומתרחק ממני״.
ב. אחר כך אנחנו שמים פוקוס על עצמנו וחושבים שהביטוי של הרגש זה הפעולה של הרצון שלנו - ״אני מרגיש שאני לא רוצה להיות פה ושבא לי ללכת מכאן״.
ג. בשלב הבא אנחנו מתחברים לצורך שלנו קצת יותר אך חושבים שהוא הרגש שלנו - ״אני מרגיש שאני צריך שהוא יעריך אותי ושיראה אותי״.
ד. לאט לאט אנחנו מתחילים להתחבר לרגש האמיתי בתוכנו, אך עדיין קשה לנו לראות שזה הרגש שלנו ובאופן לא מודע המוח שלנו משליך שזה הרגש של האחר ולא שלנו - ״אני מרגיש שהוא כועס עליי ומתוסכל ממני״.
ה. לקראת הסוף אנחנו מבינים שזה הרגש שלנו ואנחנו מודים בו ומקבלים אותו, אך עדיין משייכים אותו לפעולה של האחר - ״אני מרגיש כועס ומתוסכל בגלל שהוא לא רואה אותי ומתרחק ממני״.
ו. בסוף התהליך אנחנו כמעט ומשחררים את האחר וחווים רק את הרגש של עצמנו ומרגישים את כל הכאב - ״אני מרגיש כועס, מתוסכל ועצוב״ (ועדיין יש ברקע קצת ״בגלל שהוא...").
ז. בשלב האחרון והסופי... האחר נעלם לגמרי מהמציאות הפנימית שלנו ואנחנו חווים את הרגשות כאוניברסלים ומודים באופן מוחלט ברגש שחי בנו ממש כעת - ״אני מרגיש כעס, תיסכול ועצב״.
ואז יש לנו יכולת לומר בכנות את הצורך האמיתי שלנו, למשל - ״יש לי צורך בניראות והערכה״.
ברגע שזה קורה ושאנחנו מודים ברגש ובצורך האמיתיים שלנו ונותנים להם מקום באופן מלא, הם מיד מתמוססים ומפסיקים להתקיים והאהבה מתרחבת בתוכנו <3
באיזה שלב אתם נמצאים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה