אנחנו אלוהים

לא מזמן נסעתי באוטו בנסיעה לילית ארוכה, והתחלתי להסתכל על כל המציאות שחולפת לידי. על השלטים, המכוניות, הבתים. הכל פתאום נראה לי הזוי. מאיפה כל המציאות הזאת באה? שאלתי את עצמי. מאיפה כל זה הגיע? פתאום כל החיים נראו לי בבת אחת לא הגיוניים. כל החוויה של המציאות היתה לי הזויה (ובאמת שלא לקחתי דבר).

ואז מתוך המוזרות הזאת עלתה לי שאלה אחת מאוד גדולה, והיא: למה היקום הזה קיים? למה המציאות הזאת קיימת? לא התכוונתי לשאלה ״למה יש כאב וסבל בעולם או למה קיימים הדברים?״ שאלתי למה המציאות הזאת קיימת? למה היקום הזה פה? זאת שאלה הרבה יותר גדולה.

הייתי חייב להבין, זה שיגע אותי! איך יכול להיות שכל הדברים שאני מסתכל עליהם נמצאים פה? איך יכול להיות שהכל כאן? העצים, השלטים, הכבישים, האויר שאני נושם. מאיפה לעזאזל הכל הגיע? חשבתם על זה פעם? איך אני הגעתי לכאן? מה זה כל הבריאה הזאת? זאת שאלה שבין המוות לחיים.

בהתחלה שום תשובה לא עלתה לי, הייתי מתוסכל לרגע, אבל המשכתי ושאלתי את עצמי את השאלה ״למה היקום הזה קיים?״ ולא זזתי ממנה במשך דקות ארוכות בזמן שאני נוהג בלילה, עד שלפתע זה היכה בי. פתאום ראיתי הכל, ראיתי הכל אחרת, הבנתי משהו שלא הבנתי במשך כל חיי וזה היה פשוט מאוד. לא יודע איך לא ראיתי את זה קודם.

ראיתי בצורה חוויתית מאוד שהכל קיים פה כי אני בראתי את זה, אני זה שבראתי ה כ ל. פתאום נזכרתי בזה, וזאת לא היתה הזכרות של המוח, כי המוח לא יכול לזכור דבר כזה חוויתי, זאת היתה היזכרות של משהו עמוק וגדול יותר מהמוח שזוכר, זאת היתה היזכרות של התודעה שלי שהתחברה למקור שלה והבינה באופן מידי שהיא בראה את הכל. התחלתי לצחוק ולחייך ולראות שהכל פה זה משחק!

פתאום הכל נהיה לי ברור, וראיתי את הכל באור אלוהי, העצים המכוניות… הכל אני בראתי ואני זוכר את זה! באותו רגע ממש, הרגשתי כמו בסצינה האחרונה במטריקס שהוא רואה את הכל כמו קוד ירוק. הכל שייך לבריאה ואני בראתי הכל וזאת הסיבה שהכל קיים. העצים, העמודים, השלטים, הכל אני בראתי. 

כמה כוח יש בראיה הזאת, בהבנה ובחוויה הזאת. כוח עצום שאף אחד לעולם לא כיוון אותי לראות אותו חוץ מהרצון העמוק שלי להבין למה המציאות הזאת קיימת.

לא, אני לא יצרתי את השלטים שראיתי, אני לא בניתי את הכביש הזה. אני בראתי את הכל. אי אפשר להסביר זאת אחרת. לא, אני לא יצרתי את הסיטואציות בחיים שלי, לא אני יצרתי סבל וכאב, אני בראתי הכל. כמובן שאני מודע למציאות, ברור לי שמי שבנה ויצר את הדברים הפיזייםהיו אנשים שעשו זאת, אך לא לזה אני מתכוון, אני מתכוון שאני בראתי הכל וידעתי בכל תא ותא בגופי שאני בראתי הכל. לא ״אני״ הגוף הזה, זה ״אני״ הבורא של הכל שהבנתי שהוא אני.

החוויה שאני זה הכל כי בראתי הכל, היתה כך כך חזקה שהרגשתי באותו הרגע סוג של אשליה שאני יכול להרגיש את עמוד החשמל שנמצא 100 מטרים מולי ולכופף אותו, כי הוא זה אני. פתאום הייתי המשפט -There is no spoon.

ואז לפתע נזכרתי שיש לי גוף והוא נוהג ברכב, ומיד הבנתי שאני גם בראתי את הגוף הזה, לגמרי. ואז נזכרתי שיש עוד אנשים בעולם הזה ונהיה לי ברור כשמש שכל אדם וגם אתם, הבוראים של הכל ושאתם רק צריכים להיזכר בזה. הבנתי שלכל אחד יש את היכולת המודעת להיזכר בחוויה ובידיעה שהוא ברא את כל היקום הזה ולמעשה זאת זכות מלידה להיזכר בזאת. להיזכר בחוויה שהיתה עוד הרבה לפני הבריאה של כדור הארץ.

היתה לי ידיעה עמוקה שהכל הוא אחד. ראיתי שאני הוא הבורא ושכל בני האדם הם גם הבורא עצמו ולמעשה אנחנו אלוהים, אנחנו תודעה אחת אינסופית שמקרינה את עצמה ובוראת מציאות פיזית, סוג של משחק מציאות מדומה.

באופן מידי הבנתי שבני האדם הם היצורים היחידים שיכולים לדעת את זה באופן מודע, החיות כבר חיות עם הבורא, אך אינן יכולות לדעת את זה במודע כי הן כבר בתוך זה. אנחנו בני האדם פשוט צריכים להיזכר בזה ואז מתוך הידיעה המאוד ברורה הזאת, אנחנו יכולים להביא את האיכות הזאת ולממש אותה ביקום הפיזי שלנו גם כיוצרים.

מהחוויה הזאת היה לי מאוד ברור שכולנו אחים, אנחנו לא הילדים של אלוהים, אנחנו הילדים וההורים והאחים והאחיות. אנחנו אלוהים עצמו. הגוף שלנו הוא חלק מאלוהים, והמוח הוא חלק מאלוהים, אבל אנחנו האמיתיים הוא האלוהים עצמו, אנחנו בראנו את המציאות הזאת, והחלטנו לשלוח חלק קטן מאיתנו לפה בצורה מצומצמת ובמגוון גדול של איכויות כמספר האנשים בעולם ולשחק עם עצמנו משחק של התפתחות בתוך עולם החומר. 

זאת האמת האוניברסלית, ואם תזכרו בכל רגע ורגע את זה ותסתכלו על כל דבר, כדבר שאתם בראתם, החיים שלכם לא יהיו אותו הדבר. אתם תהיו בעוצמה כזאת שלעולם לא תרגישו לבד, לעולם לא תרגישו נטושים, חסרי ערך ועם פחדים. אתם תהיו עם חמלה לכל דבר, ועם אהבה פתוחה לכל, עם ידיעה שאתם מכבדים את ההתפתחות של כל אדם אחר ואת הבחירה החופשית שלו. ביחד עם זאת אתם חיים בלי פחד לומר את האמת שלכם, מבלי לפחד לשים גבולות ולדעת את המיוחדות שלכם, אז כל מה שתרצו זה שכל בני האדם יזכרו שהם אלו שבראו את הכל כי זאת זכותם לדעת.

אם אתם רוצים לנסות להיכנס לחוויה הזאת, אתם יכולים לעשות תרגיל פשוט. הסתכלו על כל חפץ או דבר צומח או חי שנמצא לידכם ותגידו ״אני בראתי את ה ____ הזה״ עשו זאת כמה שתוכלו במהלך היום, אחר כך פשוט תגידו ״אני בראתי את זה״ ותסתכלו על כל דבר שנמצא מולכם, בלי שם שמגדיר מהו הדבר שאתם מסתכלים עליו. התחברו למושג ״בראתי״ ממקום של היסוד העמוק ביותר של החומר, כמו הקוד הירוק בסרט מטריקס. כשתחוו זאת באמת אתם תרגישו את האמת מהדהדת בלבכם ואת הידיעה שזה נכון.

מאז החוויה, גם כשאני נכנס לדרמה של החיים עצמם ומזדהה עם האישיות שלי, כל מה שאני צריך לעשות זה להיזכר בזה ובשנייה זה חוזר. זאת היזכרות הכי עתיקה שקיימת בתודעה האנושית והלא אנושית. ההיזכרות שמגיע לכל אדם לזכור אותה, ולא צריך יותר מפעם אחת בחיים לחוות זאת בשביל שהחיים ישתנו, כי ברגע שנזכרים בזה, זה נשאר לנצח.

החוויה של להיות במצב הזה גורמת לחשוב האם אני בראתי גם את הסבל שקיים ביקום? אז אני מבין שלא. אני בראתי הכל, אך לא יצרתי את הסבל, זאת בחירה שנעשית מתוך הידיעה שאפשר לחקור כל דבר בעולם הזה. אני מבין שהדרך היחידה שסבל יכול להתקיים בתוך המוח האנושי שלי זה כי לא זכרתי את הידיעה המאוד ברורה שאני בראתי הכל.

וכך קורה.