מרץ 2025
לפני שלוש שנים, בזמן המעבר שהיה לי מלהפסיק להעביר קריאות אישיות בעיצוב האנושי אחרי 12 שנים, לאימון וליווי רגשי (ראו פוסטים קודמים כדי להבין למה), למדתי וחקרתי על הדבר שהכי חם היום בנושא מערכות יחסים - דפוסי היקשרות.
ככל שהעמקתי יותר בנושא, גיליתי את העומק של ההיקשרות הבטוחה ביחס להיקשרות הנמנעת והחרד הקלאסיים. גיליתי כמה ריפוי היקשרות בטוחה יכולה להביא לי ולכולם.
בזמן שחקרתי על זה גם למדתי הרבה על נושא הטראומה וההיקשרות מתוך כאב טראומתי. ומכיוון שאני מאמין, ואף אגיד בלי להתבייש - יודע בוודאות בתוכי, שאין אדם שחי ללא טראומה, קטנה או גדולה, מודעת או לא מודעת, מבחינתי כל בני האדם מושפעים מכך בתוך מערכות יחסים.
העיצוב האנושי כמערכת ידע ואיבחון מאוד מדויק, יודע כיצד להראות על כל אדם את הצל הכי עמוק שלו ואת הפונטציאל הכי גבוהה שלו. המידע הזה מדויק כמו סכין יפנית שיכול להכניס אתכם להלם. אך כמו שהסברתי במאמר אחר שלי, העיצוב האנושי לא יודע להגיד מה קורה במציאות כעת, איפה אתם בטווח בין הצל לאור שלכם, וזה מה שעושה את כל השוני.
כשזוג מגיע לקריאת מפת העיצוב האנושי, לא משנה באיזה שלב הוא בקשר, בין אם הם שלושה שבועות ביחד או 10 שנים. מקור הכאב הטראומתי של כל אחד מהם, גם אם הם עברו טיפולים רבים וריפאו את רובו, עדיין יכול לחיות שם במנגנון ההישרדות שלהם.
העיצוב האנושי יכול להראות את השוני ואת הדברים הדומים בין 2 אנשים, את החיבורים שנוצרים באנרגיה המשותפת ועוד הרבה - בדיוק רב. כאשר זוגות היו מגיעים אליי, הייתי יכול להראות להם את הצרכים השונים אחד מהשני והם היו יכולים להבין בדיוק מה כל אחד מבקש וצריך ברמה שלעולם אפילו לא שמעו אחד מהשניה.
אם הייתי יכול לתת לכם דוגמא מתוך ממלכת החיות איך העיצוב האנושי היה מאבחן, אז כך הייתי אומר לזוג: ״תשמעו, אתה זברה ואת סוס. אתם דומים, מאותה משפחה, אבל יש לכם צרכים שונים זה מזה. אתה צריך לרוץ למרחקים קצרים, ואת רצה למרחקים ארוכים. אלו הצרכים שלך ואלו הצרכים שלך״. ואז כמובן הם בדרך כלל מאשרים שזה אכן כך.
כביכול זה נראה כמו חלום, לא? כי אחד מבני הזוג יגיד, ״סוף סוף מישהו אומר לבן זוג שלי מה שאני באמת צריכה! הללוייה! הגיע המושיע שיראה לו סוף סוף את הצרכים האמיתיים שלי!״
אך אפילו שהעיצוב האנושי מסביר בצורה מדוייקת את הצרכים העמוקים שלנו, מה שהוא באמת עושה באותו הרגע, זה שהוא מיד מפעיל את דפוסי ההישרדות שלנו. בדרך כלל הדפוס הנמנע של אחד מבני הזוג יתחיל לפעול. למה?
מכיוון שהחלק הטראומתי במוח שיצר את מנגנון ההימנעות אצלו במהלך החיים ונמנע מלהיות פגיע, חשוף ומודה שהוא זקוק ממש לצד השני, יאמר: ״אוקי, אם אני זברה והיא סוס, אז היא לא הולכת להשתנות, היא תישאר כמו שהיא ואני לא הולך לקבל את הצרכים שלי בזוגיות הזאת למולה, אז אני אעדיף כבר להתרחק ולהתכנס בתוך עצמי.״ ככה מדבר הנמנע, וזה קורה ברמה הלא מודעת שלו.
עכשיו, הצד השני שאמר ״איזה כייף שסוף סוף הוא יראה את הצרכים שלי״ הוא בדרך כלל יהיה הצד עם הדפוס של ההתנהגות החרדה. זה שפוחד להציף את הצרכים שלו ולהתעמת במערכת היחסים, מתוך הפחד העמוק שיעזבו אותו.
החלק האירוני כאן הוא שהוא זה שרצה שהצד השני (הנמנע) יבוא לקריאת מפה כדי שסוף סוף יוכל להתחבר אליו דרך מה שהקורא מפות בעיצוב האנושי יגיד לו.
כל זה לטעמי, היא טרגדיה אחת שלמה, וחוסר מודעות למהי היקשרות בטוחה באמת וכיצד להשיג אותה בתוך מערכת יחסים. היקשרות בטוחה אינה מושגת מתוך הראיה של איפה אנחנו שונים ואיפה אנחנו מתחברים, אלא מתוך חוויה של הקשבה והיחשפות לפגיעות של הנזקקות העמוקה שלנו שאותה לא בהכרח קיבלנו בילדות או בהיסטורייה הזוגית שלנו.
למעשה אפילו שהידע של העיצוב האנושי כוונותיו טובות, כי הוא יכול לתת ממש את כל הידע המתאים כדי לעזור לכל צד להבין את הצרכים של הצד השני, כמעט בצורה מושלמת, הוא יכול לעשות גרוע יותר במצבים מסויימים כאשר הוא מונגש בצורה כזאת.
נכון, שמעתי כמה פעמים את המשפט ״העיצוב האנושי הציל לנו את מערכת היחסים שלנו״, ומי אני שיגיד לכם אחרת? אבל כשאני שומע את המשפט הזה, ממי אני בדרך כלל שומע את זה? מהצד שהיה לו קשה בתוך הקשר וקיבל קצת נחמה שמבינים אותו ואת הצרכים שלו דרך מה שמפת העיצוב האנושי מגלה. אך האם הצד האחר בקשר שנסחב לתוך הידע הזה באמת בטוב? האם הוא מקבל את החלק הבטוח שלו בתוך הקשר? רוב הסיכויים שלא.
העיצוב האנושי, כמערכת ידע מדהימה ומאוד מדויקת, אינו יכול להעניק תחושת ביטחון בתוך מערכת יחסים, ולמעשה כאשר הפצע הטראומתי שלנו עמוק או חבוי, הידע הזה, של השוני ביני לבין האחר, אפילו יכול רק להרחיק מהצד השני.
העניין הוא שכאשר נמצאים בהיקשרות בטוחה בתוך קשר, דווקא אז יותר קל לקבל את השוני של הצרכים ביננו לבין הצד השני. כי יש אהבה שרוצה להינתן, יש כוח להעניק ולהתחשב. זאת חוויה שקיימת למרות הצרכים השונים שלנו, למרות הפחדים שלנו ולמרות הנזקקות שלנו.
כי ברגע שהפצע הטראומתי שלנו קולט שהצורך של הצד השני לא יתקבל על ידנו והצורך שלנו אולי לא יתקבל על ידיו, יהיה לו מאוד קשה להירפא, הוא יעשה הכל כדי להימנע מריפוי אמיתי. הוא יכנס למצב הישרדותי שבו הוא רואה את עצמו לבד, שבו הוא מרגיש שונה מהאחר, דחוי או אפילו אינו יכול להרגיש מחובר, ורחוק מלהרגיש בטוח.
מה הוא כן ירגיש? הוא בטוח ירגיש מאוד מחובר לעצמו ״אני מחובר לצורך שלי ויודע שזה מה שאני צריך לקבל ואני לא מוותר עליו!״, אבל הוא שוכח שחווית ביטחון עמוקה עם אדם אחר, היא להזדקק לאדם נוסף ולהודות בכך. בהודיה הזאת מתקיים הריפוי האמיתי.
עבור הנמנע, הפחד לגלות שהוא זקוק לאחר, מונע ממנו לראות שבתוך ההזדקקות אפשר להרגיש חופש עמוק, ושהזדקקות אינה אומרת תלות שלילית שבה הוא שוכח את עצמו ואת האינדבידואליות שלו, אלא בעצם היא תלות חיובית שמגיעה ביחד עם האינדבידואליות ויש שם גבולות ברורים עם האחר והעולם.
אז מתי לדעתי כן קריאה זוגית בעיצוב האנושי יכולה לעבוד?
לא עבור הזוג עצמו ולא כקריאה זוגית, אלא בתוך טיפול, כשהמטפל שעובד עם הזוג הוא היחיד שמכיר את המפות של הזוג, ואינו מציג בכלל את העיצוב האנושי בתוך המפגש, אלא שם את הידע בחלק האחורי של הראש שלו.
אז כשצריך, ברגעים מאוד ספציפים בתוך הטיפול, הוא יוכל לשלוף צורך שלא מדובר בתוך הקשר ולבדוק אותו בהתאם למה שעולה בתוך השיח, וגם זה מאוד תלוי בסוג הטיפול.
זהו נושא מורכב, ואמרתי פה רק שליש ממה שיש לי לומר על הנושא. אם יש לכם עוד שאלות, תרגישו חופשי לשאול בתגובות ואשתדל לענות.
כיום, הדבר היחיד שאני עוסק בו כקריאת מפות זוגיות היא בין אמא לילד שלה. כי שם מערכת היחסים היא חד כיוונית, רק של אהבה מצד האמא, ויש שם הקדשה מלאה, כך שהפוקוס הוא לא על הצרכים שהאמא צריכה לקבל מהילד/ה שלה. דרך קריאת המפה של הילד, האמא יכולה לעזור לילד שלה לגדול, להתחבר לעצמו ולהעניק לו את הצרכים שהוא הכי מבקש, לגרום לו ליותר חוויה של ביטחון, ועבור האמא זאת גדילה עמוקה והתרחבות ואימון כיצד להיות בנתינה למול הילד שלה בזמן שהיא שומרת על האינדבידואליות והצרכים שלה.
באהבה
ליאב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה