br להיפתח מחדש: האם אפשר לשים גבולות בעוצמה ואהבה ועדיין להישאר מחוברים בלב? -->

יום ראשון

האם אפשר לשים גבולות בעוצמה ואהבה ועדיין להישאר מחוברים בלב?

אני חושב שאחד האתגרים הגדולים שלנו כבני אדם זה לשים גבול ולקבל גבולות מאחרים, זה הכי חזק בהיותנו ילדים קטנים אך זה נשאר בתוכנו גם בחיינו הבוגרים.


בממלכת החיות כשחיה רוצה לשים גבול היא פשוט בועטת, נושכת, רצה/עפה משם. ההבדל בהצבת הגבולות של חיות לעומת בני האדם, זה שחיות מציבות גבולות בצורה מיידית, כי יש להן אינסטינקט חייתי,

הן לא חושבות "אם אשים לו גבול, הוא ינטוש/יעזוב אותי, אז אולי לא כדאי לעשות את זה". אם חיה מטרידה חיה אחרת, מיד תהיה תגובה.

אך מכיוון שאנחנו כבני אדם מורכבים רגשית והמערכת ההישרדותית שלנו מעורבבת עם המערכת הרגשית, אנחנו עוצרים את הגבולות שלנו למול אנשים אחרים בגלל כל מיני אמונות.

העניין הוא שכל אותן אמונות קשורות בבסיסן לפחד מאובדן כלשהו, בין אם אובדן הקשר עצמו או מה שאתם מאמינים שתקבלו מהקשר.

עצם זה שמנענו מעצמנו לשים גבול באופן אינסטנקטיבי, ולא משנה מה הסיבה או מה הסיטואציה, גם אם היא הכי מורכבת בעולם, באותו רגע עצרנו את כוח החיים שלנו,

כל עצירה של ביטוי הגבולות מייצרת טראומה במהותה, ככל שהטראומה גדולה יותר כך יש ניתוק גדול יותר מכוח החיים.

מה שבסופו של דבר מעכב אותנו מלחיות את עצמנו באמת ולהביא את כל מי שאנחנו בעוצמה אוהבת (ביטוי שאני אוהב להשתמש בו כדי לתאר כוח שהוא גם רך).

אנחנו יודעים שכל אנרגיה עצורה בתוכנו בסוף תתפרץ, בדרך כזאת או אחרת, ואז זה יקרה בצורה לא מאוזנת, מה שעלול לגרום להאשמות, פגיעה רגשית, ניתוקים בקשר ותגובות מהצד השני שמובילות לחוסר הבנה.

אז האם יש דרך לרפא את הטראומה וללמוד כיצד לשים גבול בעוצמה אוהבת ונוכחת ועדיין להישאר מחוברים?

התשובה הקצרה היא בוודאי שיש, והכל קשור למודעות שלנו ל 2 דברים עיקריים: לשפה שלנו ולמחשבות שלנו.

בתוך כל עיקר כזה, יש עולם מלא במודעות שאפשר לפתח ולתרגל במשך שנים.

מה שיפה כאשר מתרגלים זאת, הוא שגם אם למדתם לשים גבולות ומהצד שלכם הכל בסדר, אך מישהו למולכם לא שם לכם גבול (מסיבותיו שלו) והוא מתפרץ עליכם או להפך - מתנתק מכם, אתם תדעו איך להתמודד למולו ומול הסיטואציה בדרך הרבה יותר מודעות ובוגרת.

את החלק של השפה למדתי דרך תקשורת מקרבת. אז גיליתי דרך מופלאה איך לתרגל שפה שמאפשרת לי לשים גבולות באהבה מאוד ברורה ויציבה, ועדיין להחזיק בחיבור למול הצד השני שמקבל את הגבול שלי.

הצבת גבולות תמיד מתחילה ברגישות עצמית, רגישות לגוף ולכל דבר שלא נעים לנו, פיזית, רגשית ומחשבתית. מתוך זה מתחילים ללמוד מהי אמפתיה עצמית ואיך לדבר אותה, איך לשים את הגבול בכנות ופתיחות שמאפשרת להעביר אותו בצורה הכי הכי ברורה ומובנת לאדם שמולכם.

תקשורת מקרבת מלמדת אותנו לתקשר את מה שחי בנו, את אנרגיית החיים שלנו, שבסופו של דבר מתבטאת בתוכנו כרגשות וצרכים, היא מלמדת אותנו איך לא לעצור את אנרגיית החיים הזאת, וזה קורה דרך ביטוי אמיתי ואותנטי של הרגשות והצרכים שלנו שחיים בנו כעת.

הרבה אנשים יודעים לבטא יותר את הרגשות שלהם אך לא את הצרכים, והרבה יודעים לבטא רק את הצרכים שלהם, בלי רגשות. ויש כאלו שרק דורשים מהאחר ולא מבטאים צרכים ורגשות. בתקשורת מקרבת לומדים כיצד לבטא את שניהם ולאזן אותם בביטוי שלנו, וזה הטריק שעושה את הכל שונה.

יש לנו יכולת להביא ביטוי של שפה חדשה לחיינו שתחליף את השפה הישנה שהותננו לדבר כל החיים שלנו, שפה ישנה שמושתת על השגת דברים מאחרים בצורה מניפולטיבית דרך האשמות, הקנטות וחוסר ישירות של בקשת הצרכים האמיתיים שלנו.

זה לא דבר קל לשנות את השפה הישנה לחדשה, כי המון מחשבות מלחיצות עלולות להופיע, הקשורות לפחד מלאבד משהו שאתם מקבלים מהקשר.

כאן נכנסת שיטת "העבודה" של ביירון קייטי לפעולה, שהיא דרך מדהימה לזיהוי אמונות מלחיצות ושחרורן. השיטה עוזרת לדעת מהן המחשבות שמפחידות אותנו ולבדוק האם הן אמיתיות.

זאת השיטה/תרגול שהכי כייף לי לעשות עם עצמי. אני מוצא שזה תמיד הכלי הכי יעיל שאני משתמש בו עד היום לשחרור ממחשבות מלחיצות ופחדים.

את 2 הדרכים האלו אני אוהב ללמד בשנים האחרונות, אך תקשורת מקרבת כדרך חיים של שפה חדשה הכי מרגשת אותי להעביר הלאה לאנשים,

וכאשר אני מלמד אותה, אני משלב אותה עם כל החוכמה שצברתי מביירון קייטי שממנה אני לומד כבר 15 שנה (בשבילי היא המורה הכי מעוררת השראה שקיימת היום בכדור הארץ).

בקרוב מאוד אני עומד לפתוח מסלול לימודי של תקשורת מקרבת שבהמשכו יהיו גם תרגולים הקשורים להצבת גבולות וכיצד לבטא אותם בדרך מודעת ומחוברת (אם תרצו עוד פרטים כתבו לי).

אני מאחל לכל אדם שיוכל לדעת לזהות את החיבור שלו לעצמו ולהבין מתוך חוויה שאף אדם אחר לא אשם בכאב שלו, לא משנה כמה הסיפור נראה אמיתי. זאת עבודת חיים.

אסיים עם משפט ידוע של מארשל רוזנברג, מייסד התקשורת המקרבת, איש אהוב ויקר: "כל שיפוט והאשמה שמעידים על דבר שגוי אצל אדם אחר הוא ביטוי טראגי של צורך לא ממומש".

תודה שקראתם
ליאב

אין תגובות:

מאמרים פופולארים:

מאמרים נוספים