באנו למימד הפיזי הזה כדי להתפתח, שזה אומר להגדיל את האהבה שלנו כאן.התודעה שלנו, שהיא אנחנו, לפני שהגיעה לגוף הזה, היא כולה אהבה ללא תנאי, מאוחדת עם הכל, עם כל הבריאה ובהרמוניה עם כל היקום.
אז למה היא בכלל רצתה להגיע לכאן, למימד הדחוס הזה?
כי היקום מתרחב, הגלקסיות מתרחקות אחת מהשניה, הכל נע.
והיא - התודעה, שהיא אנחנו, רוצה להרחיב את האהבה שלה לכל המימדים ולכל היקומים.
והמימד הפיזי? כדור הארץ? רק מימד אחד מבין רבים, סוג אחד של דחיסות מבין מליונים של מימדים עם דחיסויות שונות.
התודעה ביחד עם כדור הארץ עשו הסכם ויצרו גופים, כדי שהיא תוכל לחדור לתוכם ודרכם לאהוב את כל המימד הפיזי, דרך החושים שקיימים פה.
אך לדיאנאיי שבגוף הזה, יש מנגנון הישרדותי מאוד חזק, שבזכותו שרדנו עד היום. לכן התודעה באה לכאן עם אתגר. היא רוצה לאהוב את כל המציאות הפיזית הזאת, אך מנגנון ההישרדות לא נותן לה לאהוב כל כך בקלות.
למעשה עד שהתודעה לא תגיע למצב בו היא תהיה בתוך גוף ותגיד: אני אוהבת כל דבר שאני רואה, כל דבר שאני שומעת, כל דבר שקיים במציאות - היא לא תפסיק להגיע לכאן.
כי היא סה"כ רוצה לחוות את מה שהיא חווה כתודעה טהורה במקורה, שזה אהבה - גם במימד הפיזי. התודעה היא ענקית, כמו אוקייאנוס ענק, וכשהיא נכנסת לגוף הזה, זה כמו שהאוקיאנוס צריך להיכנס לתוך במבוק קטן.
אז אנחנו פה בתוך הגוף שלנו, אומרים "את זה אני אוהב, אותו אני אוהב, אותם אני אוהב, אבל הם... שם.. את זה אני לא אוהב, ואני לא אוהב (בעתיד) לעולם!".
זה השלב שהתודעה שלנו מפסיקה להתפתח ואנחנו מרגישים סבל. זאת הסיבה שכאשר אתם רואים אדם שתוקף אתכם ומתנגד לכם, אתם יכולים להבין שהוא סובל, גם אם יכחיש זאת.
לאט לאט עם הזמן, אנחנו מבינים שאין לנו ברירה אלא לאהוב את מה שיש, את המציאות, וזה אומר להבין למה טוב שהיא קיימת כמו שהיא, להכיר בה, להבין למה טוב מה שקרה לנו, למה טוב מה שאנשים אחרים עושים.
אנחנו לומדים שכאשר אנחנו אוהבים יותר ויותר את המציאות, אנחנו אוהבים יותר את עצמנו, את האיכויות של הגוף שלנו. וככל שאנחנו אוהבים יותר את הגוף שלנו, אנחנו אוהבים יותר את המציאות.
התודעה עושה פה מסע שלם. אנחנו התודעה הזאת. הגוף שלנו שייך לכדור הארץ לא לנו, ועם זאת מנגנון ההישרדות עושה לנו חיים קשים, מפחיד אותנו מעתיד גרוע, גורם לנו לקפוא, גורם לנו לשנוא אחרים, גורם לנו להתכווץ.
ושלא תבינו אותי לא נכון, מנגנון ההישרדות חשוב, אחרת לא היינו שורדים כלל. אך כאשר מנגנון ההישרדות שולט בבחירות שלנו ומונע מאיתנו לאהוב יותר ויותר את המציאות, אז אנחנו מפסיקים לבחור באהבה ובוחרים מתוך פחד, שם זה הרגע שבו אנחנו מפסיקים להתפתח ומתחילים לסבול.
בשלב הזה אנחנו מתחילים להבין שבשביל לשרוד במימד הדחוס הזה, אנחנו חייבים לאהוב יותר את עצמנו, את המציאות ואת כל מה שיש, כמובן שאם אני אוהב משהו, זה לא אומר שאני חייב לחיות איתו, כי אולי זו לא בחירת ליבי.
לאט לאט מנגנון ההישרדות שלנו מתחיל לתפוס מקום של משרת ולא של מאסטר, ואנחנו פחות ופחות מתווכחים עם המציאות של מה אנשים עושים, אומרים או איך הם חושבים,
אנחנו מתחילים לאהוב אותה ולהבין אותה, כי אנחנו יודעים שאין דרך אחרת לשרוד.
אני בוחר להתפתח, תמיד, וחלק מזה הוא לבחור באהבה.
באנו לכאן להתווכח עם המציאות! עד שאנחנו מפסיקים להתווכח איתה ומתחילים לאהוב".
תודה שהקשבתם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה